שואה תשעז

23/04/2017

ששה מיליון,
ששה מליון שאינם איתנו עוד,
שמסכת חייהם נגדעה באכזריות שאין מילים לתארה,
בשטניות שלמוח אנושי אין כלים להכיל.
איך יכול היה חייל להטיח תינוק אל הקיר?
איך יכול היה לירות צרור בנערות פורחות, ולהמשיך אל חדר האוכל?
איך יכול היה לסגור את הדלת של תאי הגז, על קבוצת אנשים מבוהלת עד מוות, להשען עליה ולעשן?

ויקטור פרנקל מספר על אנשים שעברו מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של האנשים,
על כאלה שהפרישו מפרוסתם האחרונה לרעבים יותר מהם,
על אלו שתמכו ונשאו על כפיים מזי רעב שכמותם,
על אלו שהסתכנו והדליקו נרות חנוכה, אפו מצות או הניחו תפילין מתחת לאפם של הצוררים.
הם היו מועטים, אך גם בהם היה כדי להוכיח שאפשר לקחת מהאדם הכל חוץ מדבר אחד- את היכולת לבחור את עמדתו; את חירותו הפנימית.